התחדשות עירונית במאה ה-21 - עתיד טוב או כיס עמוק ?

דה דמוקרטיזציה מרחבית דרך התחדשות העיר מוסקבה

התחדשות עירונית ברחבי העולם טומנת הבטחה לשינוי ושדרוג תשתיתי,חברתי,כלכלי ותרבותי. פרויקטי ענק מביאים עמם את בשורת השינוי והקדמה למרכזי הערים הותיקות ולסביבה ראויה יותר למגורים. מצד אחד, מובילי ערים סבורים כי השדרוג הכרחי על מנת לייצר סביבה איכותית ולהתאים את העיר לאתגרי המאה ה-21. מן הצד השני, דיירים ואנשי מקצוע מלינים כי במקרים רבים, רשויות משתמשות בפרויקטי ההתחדשות ככמנגנון חדש להדרת אוכלוסיות בלתי רצויות וליצירת ערוץ רווח כלכלי לבעלי ההון ומקורבי שלטון. בממשלים מסוימים ניתן לראות זאת בבירור, ובאחרים יש צורך בבחינה מקיפה יותר, על מנת להבין כיצד מתנהלת התופעה. בסדרת מחקרים, יצאנו לבדוק כיצד ההבטחה לעתיד עירוני טוב יותר, עשויה להיראות מאחורי הקלעים.

בפרק הראשון נתמקד במוסקבה, בה פרויקטים עירוניים רחבי היקף מתרחשים בשני העשורים האחרונים, ומשנים את נופה באופן דרסטי. אותן השקעות אורבניות, המתבצעות בעיר בעת האחרונה, עשויות לרמוז על תהליכי דה-דמוקרטיזציה המתרחשים ברוסיה במקביל, מתחילת המאה ה-21. Pianosa מציגים כאן ניתוח של מערכת היחסים והאינטרסים בין הממשל, בעלי ההון, והחברה האזרחית במרחב העירוני מאז נפילת הגוש הסובייטי, ובחינה של השינוי שחל במאזן הכוחות בתקופה האחרונה; הנסיגה מוצגת תוך שימוש בהיבטים תיאורטיים ומתודולוגיים של יחסי חברה-מרחב בעיר. מתוך הסיפור של מוסקבה, וערים דומות במרחב הגלובלי, אנו יכולים ללמוד על פרויקטי התחדשות עירונית כמנגנוני שליטה מדיניים וככלי להדרת אוכלוסיות 'בלתי רצויות', הטמעת סמלים לתצוגת ראווה של הכח שלטוני, וחיזוק מקורבי השלטון תוך צבירת הון פוליטי.

רקע

המחקר העירוני מול הפרקטיקה הפוליטית ברוסי

בספר "הגל השלישי" (1991) חקר סמואל הנטינגטון את השתנות המשטרים לאורך השנים וניסה לאתר מגמה עולמית ביחס לדמוקרטיה בעולם. הנטינגטון הגדיר גלי דמוקרטיזציה כמעברים ממשטרים לא דמוקרטיים לדמוקרטיים. מעברים אלו זוהו וקוטלגו על פי תקופה מוגדרת שבה מספר המעברים עלה באופן משמעותי לעומת המעברים ההפוכים באותו פרק זמן. תקופה כזאת זכורה ברוסיה עם התפרקות הגוש הסובייטי בתחילת שנות ה-90, אז החלו שינויים פוליטיים וכלכליים להתרחש במדינה והביאו רבים להאמין שמדינות הגוש מתקדמות לעבר עידן חדש וחופשי. כינון הדמוקרטיה בברית המועצות נחשב להתרחשות הדרמטית ביותר בגל השלישי של הדמוקרטיה. למרות זאת, אם בתקופת כהונתם של גורבצ'ב (אשר הוביל שורה של רפורמות פוליטיות וכלכליות) וילצין ניתן היה לכלול את רוסיה תחת גלי הדמוקרטיזציה של הנטינגטון, הרי שבעשרים השנים האחרונות, תחת משטרו של ולדימיר פוטין, אנו חוזים בתהליכים הפוכים המתרחשים במדינה. רוסיה אמנם לא חזרה לדפוס השלטון הסובייטי, אך חלק מהמאפיינים של המשטר הקודם, מופיעים ברוסיה הנוכחית ומצביעים על כך שההיסטוריה חוזרת על עצמה.

עם התפרקות הגוש הסובייטי ב-1991 החלו להופיע שינויים נרחבים ברוסיה, רפורמות כלכליות ופוליטיות הובילו רבים להאמין שהמדינה הרוסית 'החדשה' מצטרפת לשאר אומות העולם החופשיות והדמוקרטיות. תוך שורה של שינויים אשר התרחשו במדינה, ניסה הנשיא ילצין להעמיק את הרפורמות שהחל קודמו, ליצור כלכלת שוק ולחזק את מנגנוני הדמוקרטיה. בין הצלחותיו בעת ההיא ניתן למנות את העברת החוקה הדמוקרטית הראשונה של הפדרציה הרוסית (1993), אשר הבטיחה בעלות פרטית על רכוש, עיתונות חופשית וזכויות אדם ואזרח. למרות שבתקופה זו הדמוקרטיה הרוסית הצעירה זכתה בהישגים רבים, היא מקוטרגת כיום בידי גורמים בממשל הרוסי כ- "סדרת אסונות שבמהלכם הולכה רוסיה שולל והושפלה ביד אויביה". עם עליתו של פוטין לשלטון, החל הממשל לרכז יותר כוח בידי השלטון הפדרלי המרכזי על חשבון הממשלים האזוריים; בין 2001-2003 יצאו לפועל סדרה של רפורמות בתחומי הקרקע, הקניין והמיסוי.

ובצד המחקרי-עירוני, הסוציולוג והפילוסוף הנרי לפבר גרס כי כל סביבה הינה ייחודית ונבדלת ממרחבים של חברות אחרות; עיר איננה אוסף אקראי של אנשים ואובייקטים במרחב אלא היא מכוננת בסדר מסוים, גם אם לעיתים נסתר מן העין, הנובע מערכי החברה עצמה. לפיכך, אם הסדר שבו מרחב מכונן נובע מערכי החברה, אזי לא רק שניתן ללמוד עליו מחקירת החברה, אלא שמבדיקת וניתוח המרחב ניתן ללמוד על מוסדות ומצב החברה. למעשה, הטענה שהעיר היא יותר מסך מאפייניה הפיזיקאליים ידועה ומוכרת בגיאוגרפיה הפוליטית; העיר מספקת לנו כר פורה לבדיקה מעמיקה ולניתוח של תהליכים המתרחשים במדינות, ומאז ומעולם שימשה הסביבה הבנויה כאובייקט שניתן לבוחנו באופן ביקורתי לאור הטענות הבאות:

• אופן עיצובה של הסביבה הבנויה משעתק את יחסי הכוחות בין המשתמשים השונים.

• כל סביבה מאפשרת או מונעת סוגי פעילויות מסוימות - עיצוב הסביבה הבנויה תומך באופן גלוי או סמוי בערכים חברתיים ואידיאולוגיים מסוימים.

לפיכך, באמצעות שימוש בהיבטים תיאורטיים ומתודולוגיים של יחסי חברה-מרחב בעיר, ניתן להציג את תהליך הדה-דמוקרטיזציה המתרחש ברוסיה בעשורים האחרונים. ההתרחשויות הללו בתוספת המסגרת המחקרית מהוות את הקרקע והבסיס לניתוח שנציג כאן; המרחב הוא ישות המעוצבת ומשתנה על ידי סוכנים חברתיים, בהקשר של המבנים הכלכליים, תרבותיים ופוליטיים ולפיכך ניתן לבחון ולנתח את השינויים האורבניים במוסקבה ולאורם לנסות להצביע על שינוי בקו הכללי של הממשל הרוסי בכל הנוגע לגישה פוליטית, כלכלית, זכויות אזרחיות ומבנה חברתי.

היסטוריה של שליטה מרחבית

ברוסיה, מאז ומעולם האדריכלות והתכנון העירוני נוטים להגדיר ולהעניק לגיטימציה לכוח המדינה, ולעצב את החברה והמרחב בכדי לשקף את העקרונות האידיאולוגיים של המשטר. בכל תקופה בה התחלף המשטר במדינה, הנוף העירוני ברוסיה (ובמוסקבה בפרט) נוקה מסמלים ישנים כדי לפנות דרך לסמלים ולרעיונות החדשים. הדבר בולט במיוחד על רקע תקופות ארוכות של משטרים שונים אשר עיצבו את המדינה: האימפריה הרוסית\הצאר שהתקיימה לאורך כ-ארבע מאות, המשטר הסובייטי- באשר לו יש שלושה תקופות עיקריות: שנות העשרים של המאה העשרים, תקופת סטאלין והתקופה שבין חרושצ'וב לגורבצ'ב. לבסוף, משנות ה-90 ועד השנים האחרונות העידן הפוסט קומוניסטי. לכל תקופה כזאת מאפיינים מרחביים ייחודיים אשר נועדו להציג את עקרונות ויעדי המשטר - הבניינים המפוארים של סטאלין שנועדו לסמל את כוחה והצלחתה של האימפריה הסובייטית הם דוגמה אחת לשימוש כזה. אדאמס (2008) מציין כי במרחב הרוסי, ארכיטקטורה מונומנטלית יכולה לסמל "משמעות של רעיון, ויכולה לשמש ככלי בידי משטרים לייצר תחושה של אחדות ותכלית לעם".

האימפריה הרוסית

בתקופת הצאר ניקולאי הראשון האסתטיקה והסגנון הארכיטקטוני של הכנסיות היוו למשל, ביטוי של הפרדה והיבדלות מהמערב- "כנסיית קתדרלת ישו המושיע" במוסקבה היא דוגמה לכך. הכנסייה מסמלת את הקשר בין ארכיטקטורה מונומנטלית לאידיאולוגית השלטון יותר מכל מבנה אחר ברוסיה והיא עולה לסדר היום התכנוני בכל תקופה משמעותית בהיסטוריה של המדינה. ב- 1812, בסיומה של מלחמת רוסיה-צרפת, הכריז הצאר אלכסנדר הראשון, כי בכוונתו להקים קתדרלה על מנת לציין את כוחה של רוסיה וזכר האובדן שחווה העם הרוסי. בתחילה אימץ אלכסנדר את תכניתו של האדריכל אלכסנדר ויטרברג למבנה, בסגנון נאו-קלאסי, אך כאשר ב-1825 עלה לשלטון אחיו של אלכסנדר, ניקולאי הראשון, שהיה פטריוט ואדוק מאוד באמונתו, הוא הזמין מהארכיטקט קונסטנטין טון עיצוב חדש, בהשראת התקופה הביזנטית.

הניסיונות להלל את גדולתם של המשטרים הצאריים נצפים גם בדמות ארמונות הקיץ המפוארים של המלוכה. מפורסם במיוחד הוא מתחם הארמונות והגנים בפטרהוף, הנמצא בגולף הדרומי של מפרץ פינלנד, וידוע גם בשם "ורסאי הרוסי". זהו קומפלקס ארמונות שנבנה בידי פיטר הגדול ושימש כבית קיץ לאצולה וכמקום הנועד להראות את העושר הרב של רוסיה ולהרשים את המבקרים החשובים שהגיעו לבקר באימפריה.

התקופה הקומוניסטית

מבחינת הקומוניסטים, האדריכלות הובנה כגורם חשוב של בניית האומה הקומוניסטית ; לא בכדי המילים "יסודות" או "בניית הקומוניזם" הפכו לאבני שפה בשיח הפוליטי הסובייטי. לאחר המהפכה הבולשביקית הדגש במרחב היה להעצים את שמם של מייסדי המפלגה ולפיכך פסלים רבים של לנין הוקמו בערים רבות ברחבי בריה"מ, כמו גם המאוזולאום שהוקם בסמוך לקרמלין. בנוסף למונומנטים שונים של תעשייה שהוקמו, הייתה התמקדות ברורה בבנייה ועיצוב של משרדי ממשלה באופן שיפאר את הכח והגדולה הסובייטית. הגבוה והמרשים ביותר היה המבנה המרכזי של האוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה; הקומפלקס הניאו-קלאסי הענקי כלל מגדל בגובה 790 מטר ששלט על העיר ממקום מושבו בגבעות לנין. כאשר הושלם, זה היה הבניין הגבוה ביותר בעולם מחוץ לניו יורק.

בשנת 1935 הוכנה תכנית חדשה למוסקבה, אשר ביקשה ליישב את ההתפתחויות החדשות כמבנה העירוני האידיאלי – מעגל הירארכי של העיר מסביב לקרמלין. התכנית הוצגה אז כ- "הפיכתה של מוסקבה לעיר סוציאליסטית למופת, בירת הפרולטריון העולמי". השלטון הקומוניסטי ברוסיה היה אנטי-דתי באופן מוצהר ולפיכך עם מותו של לנין הוחלט כי במקום קתדרלה ישו המושיע, שהוזכרה קודם לכן, יוקם ארמון הסובייטים לתפארת הסוציאליזם. התוכנית כללה הקמת פסל עצום ממדים של לנין (המזכיר במידה מסוימת את תופעת הפסלים ברוסיה של ימינו).

לאחר המלחמה, הדגש בבריה"מ היה על הקמת מתקנים צבאיים, ייצור חשמל, פיתוח התחבורה הציבורית ובניית מרכזים ממשלתיים ולפיכך נוצר משבר דיור חמור במדינה. לאחר מכן הממשלות הסובייטיות יצרו פרויקטי דיור עצומים (חרושצ'ובות). באזורים מסוימים הדיור הזה נבנה במרכזי הערים( בגלל הרס מהמלחמה), ובאזורים אחרים ולרוב הם נבנו בפריפריה העירונית. הדבר המשיך את המגמה עוד מתקופת הצאר שבה מרכז העיר נשלט על ידי אובייקטים מונומנטליים של ממשלה, דיור האליטה , מוסדות תרבות יוקרתיים, ומונומנטים היסטוריים.

בנייני חרושצ'בקה מעידים על השינוי הגדול שחל במדיניות ובתרבות הסובייטית. בתקופת יוסף סטאלין, אדריכלות "האימפריה הסטאליניסטית" פיארה את המדינה, ורוב הפרויקטים החדשים שנבנו אז למגורים היו בניינים רחבי ידיים, עתירים בקישוטים, שתוכננו ספציפית לחברי האליטות. באותה תקופה בעוד רוב התושבים גרו בצריפים רעועים ובדירות משותפות צפופות, חלקו שירותים ומטבחים והתרחצו בבתי רחצה ציבוריים. אחרי שחרושצ'וב עלה לשלטון הוא הכריז כי האדריכלות שהונהגה ב–20 השנים שקדמו לשלטונו התאפיינה בהפרזות יקרות ש"גרמו נזק משמעותי לכלכלה ומנעו שיפור של תנאי המגורים". במקום זאת, החליט כי יש להקים בנייני מגורים פשוטים, שניתן לבנותם בעלות נמוכה ובמהירות, תוך שאיפה לספק לכל משפחה דירה משלה. כך החל מיזם דיור חסר תקדים בהיסטוריה האנושית, שנמשך שלושה עשורים. עד 1975 בנתה ברית המועצות 1.3 מיליארדי מ"ר של שטחי מגורים, והמשיכה לבנות בהיקף אדיר עד התפרקותה.

פוסט-קומוניזם

פירוקה של ברית המועצות ובעקבות כך פירוקו של הגוש הקומוניסטי בכללותו, הובילו לשינויים רבים במדינות הפוסט קומוניסטיות באירופה. תהליכים לאומיים רבים שינו את פני השטח וגרמו לשינויים דרסטיים בפרק זמן קצר. הפרטות מאסיביות, פירוק תכניות הרווחה, שינויים כלכליים מוגברים, השקעות שונות מבחוץ והתמסחרות השוק זעזעו את כל המערכת הפוליטית. המדינות החדשות נכנסו אל תוך עידן אידיאולוגי חדש.

במערכת הרוסית לא היה למעשה שום חוק תכנון מרחבי קודם, המערכת העירונית הייתה הרבה יותר הנדסית מאשר אנושית. חרף שינויים רגולטוריים רבים שנעשו בממשל הרוסי בין השנים 92-98 תחום התכנון העירוני נותר לא מפותח. יחד עם זאת, בשנת 1998, 61 מתוך 89 המחוזות ברוסיה אימצו לפחות מספר צעדים של חקיקה בנושאים תכנוניים. באותה שנה הממשל הפדרלי גיבש את "קוד ההתפתחות האורבנית" שארגן סופית את המערכת התכנונית במדינה. עם זאת, יחד עם תהליכי ההפרטה אשר נעשו במרחב העירוני במדינה, האליטה הפוליטית השתמשה בתכנון העירוני כדי לחזק את אחיזתה במרחב ולמסד אותה תחת התפתחות העיר.

ניתן לטעון כי מערכת התכנון העירונית ברוסיה בשנים הללו (עד 2003) היא תולדה של גורמים סותרים: המערכת הסובייטית, הכוח הבירוקרטי, התגבשות העיור והמחוזות בממשל הפדרלי, והאינטרסים השונים המעורבים בתהליכי החקיקה במדינה. השינוי במבנה המדינתי גרר בהכרח שינוי גם במערכת הממשל בתוך הערים עצמם. עם זאת, שינויים אלו לא היו אחידים. ברמה הכללית ערים אלו החלו לעבור תהליכי אינטגרציה אל תוך הכלכלה העולמית. המעבר מן השיטה הקומוניסטית לכלכלת שוק חופשי, היווה זרז משמעותי לשאר השינויים במדינות הפוסט-קומוניסטיות. הוקמו מוסדות חדשים, רשמיים ולא רשמיים, האחראים לעיצוב התהליכים הכלכליים וההתנהגות הכלכלית העירונית.

ובכן, ניתן לראות כיצד ארכיטקטורה מונומנטלית מבטאת מגוון של נושאים, זכרונות, אירועים, מיתוסים ומסורות אשר חלקם מחזקים זה את זה - הצאר והכנסייה למשל, ואחרים מצויים בסכסוך - המשטר הסובייטי והכנסייה האורתודוקסית . בחלק זה נוכחנו להבין את המקום המשמעותי שתופס ייצור ועיצוב המרחב לאורך ההיסטוריה ברוסיה וכיצד השתמשו בו המשטרים השונים למטרותיהם. בפרק הבא כבר נוכל לראות דוגמאות אקטואליות המתרחשות ברוסיה של ימינו, ואף נבחין בדימיון רב בין פעולות מסוימות שנוקט הממשל הפדרלי והמקומי בעיר מוסקבה, למשטרים מהתקופות שהוצגו בפרק זה.

ניתוח

השינויים במוסקבה - המאה ה-21

מוסקבה מוכיחה לנו כמה העיר העכשוית, בייחוד בעידן הניאו ליברלי- גלובלי, הינה שדה להתרחשויות פוליטיות ושינויים כלכליים-חברתיים מקומיים ועולמים. העיר החשובה ביותר ברוסיה מתמודדת בשני העשורים האחרונים עם שינויים מאסיביים בנוף האורבני שלה ; תכנית מתאר חדשה, חוקים עירוניים חדשים, שינוי ושיפורי תשתית, והשקעות הון עצומות בנדל"ן, כל זאת במקביל לבנית מונומנטים ארכיטקטונים המשנים את פניה. מתכניים ופעילים עירוניים מעורבים כעת בדיון החשבון על השינוי העירוני; חלקם רואים בשינוי צעדים דרושים לפיתוח עתיד בר-קיימא לעיר. אחרים מקוננים על כך שהשינויים אינם אלא דרכים חדשות לשחיתות הישנה. יש הטוענים כי הניסיון להפוך את מוסקבה לעיר מודרנית מייצגת אסטרטגיה של מודרניזציה אוטוריטרית, שמטרתה לחזק את כוחם של הנשיא וראש העיר, ולצבור הון פוליטי. כמות הפרויקטים הגבוהה והשינוי האינטנסיבי בנוף העירוני מעוררים מספר שאלות אותם נרצה לבחון :

• האם יתכן כי תהליכי התחדשות עירונית בקנה מידה כל כך גדול מעידים על נסיגה מעקרונות דמוקרטים ?

• כיצד מונומנטים ארכיטקטונים יכולים להעיד על ניסיון לייצור מרחבי חדש, ולסימון טריטוריה פוליטי ?

1. התחדשות עירונית

תהליכי התחדשות עירונית מתקבלים בביקורת מעורבת בערים הגדולות בהן הן מתחוללות; מצד אחד, שינוי ושיפור המרחב הפיזי, יחד עם סיכוי להנעת מרכזי הערים הותיקים, אשר במקרים רבים, בייחוד לאור הפרבור באמצע המאה הקודמת, התפוררו והפכו למוקדי פשע וסלידה עירונית. מצד שני, פרויקטים רבים רק מחריפים פערי אי-שיוויון, מדירים ודוחקים אוכלוסיות ותיקות, ומייצרים סגרגציה עירונית, בחסות הכלכלה הניאו-ליברלית.

בעשור האחרון, הפיתוח ותהליכי ההתחדשות העירונית במוסקבה הגיעו לשיאים חדשים; מאות פרויקטי הריסה ובניה של מבנים קומוניסטים ישנים, חידוש פארק גורקי, קו רכבת סובב מוסקבה, שיקום מיליון מ"ר של רחובות והחלפת מרצפות בכל העיר הם רק חלק מהפרויקטים שנקשרים תחת השם "מוסקבה, עיר נוחה לחיים". אבל התכנית החשובה ביותר, היא אחת מתכניות פינוי- הבינוי הגדולות בהיסטוריה העולמית, אשר צפויה להרוס 7,900 בניינים ותיקים ולפנות כ- מיליון וחצי תושבים עד לשיכונם מחדש. בעוד שהחלקות שנבחרו לפיתוח גורדי שחקים ממוקמות בעיקר במרכז העיר, רוב מבני המגורים שיבנו עבור המפונים ימוקמו בפרברי העיר, מה שמרחיק אותם כמובן מההזדמנויות שמציעה המרכז העירוני. תושבים שחיו את כל חייהם כעירוניים לא כל כך נלהבים לעזוב את מרכז העיר הותיק, אך לא נראה שהממשל הותיר להם יותר מדי ברירה. הדבר מעורר מחאה בקרב תושביה הותיקים של העירייה וכעת ניתן רק לתהות כיצד הם יגיעו לעבודה? האם יהיו מספיק סחורות ושירותים בפרברים החדשים? ואיך הילדים שלהם יגיעו לבית הספר.

הממשל טוען שמדובר בצעד הכרחי לשיפור ושדרוג תשתיות בעוד שהדיירים המפונים חוששים שמדובר בעוד שלב בדרך להדרתם ממרכז העיר, בשעה שמחירי הקרקע רק עולים. הביקורת העיקרית כלפי תהליכי ההתחדשות היא שהמוטיבציה להם היא בעיקר כלכלית ופוליטית, כיוון שהיזמים והעירייה צפויים לגרוף רווחים גבוהים במיוחד, בשעה שהדיירים הותיקים עשוים לעבור לשכונות מרוחקות מהזדמנויות כלכליות, כפי שקורה בהליכי התחדשות אותם מכנה דייויד הארווי : "המנגנון השקט של חלוקה מחדש דרך תכנון מרחבי". ומתוך כך, ניתן לחזות כי בשנים הקרובות במרכז העיר ובסביבתו יוכלו לגור רק האולגירכים, האליטות, ומקורבי הממשל, מפאת מחירי הדיור הקיצוניים באיזור.

למעשה, הרוסים לא המציאו את מנגנון ההתחדשות כאקט של שליטה במרחב; ניתן לחזור אחורה עד לנפוליאון השלישי, אשר יזם תכנית אדירה של השקעות תשתית בפריז של המאה ה-19, וזאת על מנת לפתור את המשבר הכלכלי. עבודת התשית נמשכו והגיעו עד מרכז פריז, שם המהנדס האגדי האוסמן השתמש בסמכויות הנרחבות אשר קיבל מנפוליאון להחריב את שכונות מרכז העיר, אשר נקשרו עם מעמד הפועלים וגורמים אחרים, בלתי ניתנים לריסון, אשר איימו על הסדר הפוליטי.

וברוסיה, לעשות כן אפילו פשוט יותר; החקיקה הפדרלית מעניקה לעיריית מוסקבה להרוס שכונות שלמות. כיום, כבר קיימים צעדים משפטיים כנגד אלה שלא הסכימו להעביר את הבעלות על דירתם תוך חודשיים ממועד הפינוי בפרויקטי ההתחדשות הענקים. מסוקבה מוכיחה לנו כיצד רשויות מתוחכמות משתמשוות במרחב על מנת לממש מטרות פוליטיות וכלכליות. ברמה העירונית, רשויות מפעילות לעיתים צורות של פיקוח תכנוני באמצעות מדיניות השימוש בקרקע ובדיור כפי שראינו בחלק זה. דוגמה לכך מתרחשת בבנית Lakhta Center בסנט פטרסבורג, שם הליכי התכנון של המבנה עברו בהליך מזורז ולא הוגשו לוועדה להגנת המדינה של המונומנטים הארציים (KGIOP) לצורך הערכת ובחינה ולא למחלקת הייעוץ התכנונית של העיר. והנה דוגמא לפרויקט עצום שאינו עובר בצינורות התכנון המקובלים.

דרך מנגנון ההתחדשות, המשטר הרוסי לא צריך להפעיל כח ולהשתמש בסמכויות ההפקעה הרבות שבידיו; המערכת שנוצרה דרך השקעות ציבוריות-פרטיות מתמקדת בהשקעות ובפיתוח הכלכלי כמטרה פוליטית. אם נשווה את המקרה של מוסקבה למקומות אחרים בעולם (אולי גם לישראל), ניתן להצביע על הבדל מרכזי הנוגע לעובדה שבשעה שהסמכויות הכלכליות המרכזיות כבר לא נמצאות בידיים של המדינה והרשויות ברוב המדינות הדמוקרטיות, ברוסיה המשאבים הכלכליים מצוים בידי השלטון, והנה דוגמא כיצד הוא משתמש בהם לחזק אחיזה במרחב. בישראל פרויקט פינוי בינוי ממוצע לוקח 12 שנים מהיזום ועד המימוש, ברוסיה לעומת זאת, גם כיום התהליכים הללו מתרחשים תוך שנים ספורות, ללא כל יכולת לביקורת ובחינה ציבורית-מקצועית.

2. הטמעת פסלים ומבנים אייקונים ברחבי העיר

חוקרים טוענים כי שתי המדינות המשתמשות באופן אינטנסיבי ביותר במונומנטים עירוניים הן רוסיה וסין. את זה הם מסבירים, שתי המדינות יכולות לעשות בזכות שילוב של הקלות לפיתוח ( ממשלים אוטוריטריים שולטים בהליכי התכנון באופן גורף) וכמות הון גבוה הנובעת מעודפי סחר.

במוסקבה צמחו בשני העשורים האחרונים עשרות גורדי שחקים, המהווים שישה מתוך עשרת המבנים הגבוהים באירופה, שנים מהם גם נמצאים במקום השני והשלישי (Federation ו- OKO). גורדי שחקים מהווים כיום את המונומנט האדריכלי החשוב ביותר ברשת העולמית של מומחיות עירונית, ויש הטוענים כי מדובר בהכרזה חזותית של כל עיר על כניסה לצמרת הכלכלה העולמית. בניה מאסיבית של גורדי שחקים, שעלות הקמתם וזמן תכנונם לוקח לרוב שנים רבות, יכול להתאפשר רק הודות לשיתוף פעולה פורה ומהיר בין השלטונות והיזמים הפרטיים. השיתוף הזה יכול להעיד ולרמז על הדרה של הציבור מההליך התכנוני. החוקר לאקיו(2008) מצביע על כך שיותר ויותר גורדי שחקים נבנים במדינות אוטוריטריות, הודות לקיצור הליכים ציבוריים. במדינות דמוקרטיות קשה מאד להניע פרויקטים גדולים היקף, והם נקלעים לעיתים קרובות למאבקים פוליטיים וחשופים להתנגדויות של תושבים. אפילו באתר הגראונד זירו בניו יורק נדרשו כעשר שנים של תכנון עד שהחלו לבנות. בדיקת רשימת 10 המבנים הגבוהים בעולם, עוזרת להבין את הטענה.

פסלים הינם מונומנטים מרחביים נוספים אשר צצים ברחבי מוסקבה (בדיוק כפי שנעשה בתקופות שלטון אחרות). פסלים של דמויות רוסיות שנויות במחלוקת (איאוון האיום, ולדימיר הקדוש) מוקמים ומבטאים כוח, שליטה ושררה. הממד התרבותי של ייצור המרחב כולל את השפעות התכנון על עיצוב התרבויות וגיבוש הזהויות המשתופת במדינה. כאשר נחנכים פסלים חדשים בדמות מנהיגי עבר חזקים, סמכותיים ודתיים, מועבר מסר לקהילה המקומית, מהם הערכים המובילים ומה האידיאולוגיה השלטת. בכך למעשה מתבטא ייצור המרחב ברמה הפוליטית באופן שמסמל את כוונת המשטר ומאחד את האזרחים סביב הנרטיב הרצוי.

מסקנות

התכנון הינו חלק בלתי נפרד מאסטרטגית ייצור המרחב של מדינות. לתכנון עשויות להיות השלכות חיוביות כאשר המרחב מתעצב באופן מאוזן על פי משולש של הון-שלטון וחברה אזרחית. מצד שני, לתכנון עשויות להיות גם השלכות דכאניות, כאשר אליטות חברתיות ו\או בעלי הון מתעקשים על הומוגניזציה של המרחב הלאומי, באמצעות אכיפת גרסתן לנוף הפיזי-תרבותי הרצוי. נראה כי השינוים הקיצוניים במרחב המוסקבאי, דרך פרויקטים אינטנסיבים בחסות 'ההתחדשות העירונית' ושדרוג פני העיר, משמשים למעשה למספר מטרות גלויות ונסתרות:

• הנעת הכלכלה הרוסית המדשדשת דרך השקעות ציבוריות.

• מנגנון לטיפול באוכלוסיות לא רצויות, החלפת והעברת אוכלוסיות וקידום סגרגציה עירונית שהופכת את מרכז מוסקבה לעיר האליטות, בחסות הכלכלה הניאו-ליברלית.

• דרך להעברת משאבים, הון ותעסוקה למקורבי השלטון.

• החלפת והעברת אוכלוסיות וקידום סגרגציה עירונית.

ועוד כמה דברים שניתן ללמוד מפרויקט ההתחדשות הראוותני במוסקבה:

• פרויקטי ענק יכולים לעורר ביקורת ציבורת ומבט חברתי נוקב וצריכים להתממש במשנה זהירות

פרויקטים עירוניים בקנה מידה ענק נהיו יותר ויותר קשים למימוש במדינות הדמקורטיות, ומתממשים במהרה במדינות אוטוריטריות (לראיה, כמות עצומה של גורדי שחקים ופרויקטי התחדשות בסין, מדינות חצי האי ערב ורוסיה מול דשדוש במדינות המערב וארה"ב). הכמות הגבוהה של פרויקטים במרחב המוסקביאי, והמהירות בה הם יוצאים לפועל מוכיחה כי המשטר הרוסי נהיה סמכותי יותר ויותר ובאפשרותו ליישם שינויים מרחביים מרחיקי לכת במהירות גבוהה. הפרויקטים הללו משמשים להעצמת תדמיתה של רוסיה הבינלאומית ולגיוס תמיכה מקומית בראש העיר והנשיא.

• מאפייני התהליכים התכנוניים יכולים להעיד על אופי המשטר

הפרויקטים הרוסים מתאפיינים ב- TOP -BOTTOM הנעשה לעיתים באופן אלים. פרויקט המחיקה של מרכז העיר והחלפתו הטוטאלית והמהירה במבנים חדישים המשמשים אוכלוסיות מובחנות הינו עוד דוגמה לפעולות חד-צדדיות של המשטר מול האזרחים.

• תהליכי התחדשות עירונית עשויים לשמש למימוש מטרות פוליטיות וכלכליות

כמו גם להדרת אוכלוסיות "בעייתיות" ולחיזוק האליטה הפוליטית המקורבת לשלטון. האידיאולוגיה של הממשל הרוסי( מאז ומתמיד) היא שהעיר צריכה להתעצב בהתאם לאינטרסים של הממשל; בהתאם לזאת, קל להבחין מי מרויח ומי מפסיד בתהליכי ההתחדשות הנוכחיים.

• ההיסטוריה התרבותית-לאומית ברוסיה נבנית ומונצחת דרך המרחב העירוני במוסקבה

ניתן למצוא מאפיינים דומים בין ההתרחשויות הנוכחיות לאחרות שהראנו בעבר. השימוש במרכיבים דתיים ובמונומנטים ראוותנים וגרנדיוזים מוכיחים לנו כיצד הממשל הרוסי מקדש ערכים של כח, סמכותיות, ראוותניות ודת על חשבון ערכים אחרים, דרך שימוש בפסלים של דמויות רוסיות מפוארות ושנויות במחלוקות, מן העבר הרוסי.